בריידי ומאנינג, מחשבות
לפעמים יש משחקים או מפגשים, שמרוב שמדברים עליהם הופכים להיות נדושים. נמאסים.
אחד כזה יהיה בסוף השבוע הזה. לא, לא בבוסטון, אלא בספרד, כמובן. אבל כן, גם היריבות בין בריידי למאנינג הפכה באיזה שהוא שלב למעצבנת משהו. כששני שחקנים נפגשים כל שנה, בשלב מסוים זה הופך לקצת נדוש.
זה מה שהפך, אולי, את היריבות בין בירד למג'יק (ועוד נחזור ליריבות הזאת הרבה) לכל כך גדולה. זה נכון שהסלטיקס והלייקרס נפגשות פעמיים בעונה אבל בפלייאוף, איפה שזה באמת חשוב, זה ממש לא קרה כל שנה – מה שהפך את השנים שבהן הן כן נפגשו לבלתי נשכחות. הדעיכה של בירד והסלטיקס אחרי עונת 87 אפשר לומר "הצילה" את היריבות הזאת מלהפוך לנדושה.
ואולי מהבחינה הזאת, הפציעה של פייטון בעונה שעברה (וגם הפציעה של בריידי לפני 4 שנים) הצילה את היריבות בין השניים בדיוק לפני (או אולי מעט אחרי, למעשה) שהיא הפכה למאוסה. וטוב שכך.
כי יש מעט מאוד יריבויות ספורטיביות ששווה לדבר עליהן באמת. התנאים כדי שיריבות ספורטיביות תהפוך מעוד מפגש פסגה למשהו שאתה מספר עליו לנכדים שלך ומחכה לו כל השנה הם רבים – ומעט מאוד עומדים בהם.
למעשה, כשאני מסתכל על רשימת התנאים, אני מתקשה לחשוב על יותר משלוש-ארבע יריבויות שעומדות בתנאים הללו. בירד-מג'יק, כמובן. נדאל-פדרר יעמוד יפה במבחן הזמן. קונורס-מקנרו וסאמפרס-אגאסי אולי בקושי. וזהו בעצם. כי נראה אותכם עומדים בתנאים הבאים:
שני היריבים חייבים להיות מהגדולים בכל הזמנים:
אי אפשר בכלל להטיל ספק בזה. כבר עכשיו פייטון ובריידי הם הול אוף פיימרים בחירה ראשונה בלי בכלל ספק. הם מחזיקים בינהם בארבע אליפויות, שבעה סופרבולים ואינספור שיאים.
שניהם עומדים ביחד בטבלת מספר הט"ד לעונה (בריידי שבר עם 50 ט"ד את השיא של מאנינג שעמד על 49). מאנינג יחזיק כשיפרוש אולי את שיא הט"ד ואולי אולי את שיא היארדים. המספרים שלהם, אפילו אם לוקחים בחשבון את התקופה שבה הם משחקים, פשוט מדהימים. תתקשו למצוא אנשים שלא ידרגו את שניהם בטופ 5 הק"בים אי פעם.
היריבות צריכה לספק משחקים בלתי נשכחים:
אתם צוחקים עליי? משחק הגול-ליין סטנד באינדי. התצוגות של הפטס מול אינדי בפלייאופים של 2003 ו-2004. משחק ההחטאה של ואנדרג'אט בדקה האחרונה (אחרי שהוא מסמן "מאני" עם האצבעות). הניצחון של אינדי ב-2006 עם דרייב מנצח בדקות האחרונות (אחרי השמטת מסירה אומללה של רשה קולדוול. כן, זה עדיין כואב). משחק הדאון הרביעי המפורסם. ובטח שכחתי עוד כמה.
אפילו בירד ומג'יק לא יכולים להתגאות בכמות כזאת של מפגשים שהוכרעו בשניה האחרונה
היריבים צריכים להיות חברים:
טוב, זה לא מאסט, אבל זה מוסיף פיקנטריה לעניין. וכמו במקרה של בירד ומג'יק, בו האוהדים של הקבוצות שנאו אחד את השני שנאת מוות אבל בין הכוכבים התפתחה ידידות עמוקה, גם כך בריידי ומאנינג היום הם חברים די קרובים עם הרבה הערכה אחד לשני (ובמאמר מוסגר, בניגוד ללפני 5 שנים למשל, היום זה נכון גם לאוהדים של שני השחקנים, שפעם נהגו לנהל ויכוחים אינסופיים על מי יותר טוב)
היריבים צריכים להיות הפכים מוחלטים:
טוב, זה כבר יותר חשוב. במקרה של בירד ומג'יק ההבדל היה כמובן ברור ביותר. אחד לבן מעיירה עלובה באינדיאנה והשני בחור שחור מהגטו שהפך לכוכב בלה-לה לנד.
בריידי ומאנינג לא עד כדי כך שונים אחד מהשני אבל הם כן תמונת ראי מסוימת. מאנינג גודל מגיל אפס לגדולה. כבן של ארצ'י מאנינג הגדול, הוא הדבר הכי קרוב לאצולה שקיים ב-NFL. הבחירה הראשונה שלו בדראפט (כמו זו של אח שלו, מן הסתם) היתה רק החותמת על הגדולה שבה ידענו שאנחנו צופים.
בריידי, לעומת זאת, לא גודל לגדולה. בריידי בכלל נבחר בגיל 18 להיות תופס (קאצ'ר) בבייסבול בשביל המונטריאול אקספוס. אבל הוא ויתר והעדיף להיות ק"ב באוניברסיטת מישיגן, שם נאלץ להלחם על המקום שלו ואפילו אחרי שהצליח להוביל את הוולברינס לניצחון גדול בבול, הוא עדיין נאלץ לראות את דרו הנסון (אח, דרו הנסון, מי זוכר?) תופס את מקומו.
גם אחר כך, הדברים לא באו בקלות לבריידי, שנאלץ לראות את הדראפט חולף על פניו לפני שנבחר בסיבוב השישי על ידי הפטריוטס. אם יש מישהו שלא גדל עם כפית זהב בפה, בריידי הוא האיש.
היריבות לא יכולה להיות חד-צדדית:
הנה נקודה שפוגמת בסיפור היריבות של נאדאל-פדרר ואולי גם בזו של סאמפרס-אגאסי.
וגם פה היה חשש שזה ייקרה, כשעד 2005 הפטס שלטו ביריבות הזאת בצורה טוטאלית, כולל שני ניצחונות פלייאוף עצומים שאחריהם היה נראה שלביליצ'ק יש את המספר של מאנינג.
אבל ב-2005 הגלגל התהפך ומאז נראה (למעט הפוגות קצרות, כמו בעונה המושלמת של 2007) שידו של פייטון היא דווקא זו על העליונה.
וזה מצוין, כי בכל פעם שאנחנו מגיעים למפגש בין השניים, אנחנו באמת לא יודעים מה ייקרה הפעם.
*
אז מה כן פוגע ביריבות הזאת? טוב, נקודה פעוטה אחת – שני השחקנים אף פעם לא נמצאים ביחד על המגרש. בניגוד לכל ספורט אחר, במקרה הזה בריידי ומאנינג נפגשים אחד עם השני רק בהטלת המטבע בהתחלה ובלחיצת היד שבסיום.
אז איך זו עדיין יכולה להיות יריבות אם השניים לא שומרים אחד על השני, לא צריכים להגיב ישירות על מה שהשני עושה? ובכן, זה בדיוק מה שהם עושים.
כל מהלך של מאנינג מחייב תגובה מהצד השני של בריידי ולהיפך. כל ט"ד של בריידי, מחייב את פייטון לבחור את האסטרטגיה שלו בדרייב הבא.
ואולי זה מה שהופך את היריבות הזאת לבאמת גדולה. שני השחקנים לא עולים ביחד על אותו המגרש – ועדיין זה המשחק לצפות לו כל השנה. לא ריי לואיס נגד טום בריידי או פייטון מאנינג נגד דווין מקורתי (הא, הא, בדיחה טובה), אלא שני ק"בים. שני אקדוחנים בצהרי היום, כמו במערבון טוב, שעולים כל אחד בתורו על המגרש כדי לחסל את הצד השני.
אין יותר טוב מזה.
אני חושב שהנקודה האחרונה היא הקריטית. היריבות הזו קצת מלאכותית ולא קשורה למה שהם עושים במשחק אחד נגד השני אלא בהשוואה בין הקריירות שלהם. בפועל, וזה גם מה שכנראה יכריע את המשחק ביום ראשון, ההגנות של הקבוצות היו אלו שהכריעו את רוב המשחקים.
אני לא מסכים. ההגנות תמיד יהיו שם, מה שהשחקנים עשו מול ההגנות זה מה שהכריע. ואפשר לחשוב שבירד ומג'יק שיחקו אחד על אחד.
יריבות בין, נגיד, מונטנה לאלווי תהיה מלאכותית כי הם לא שיחקו כמעט אחד נגד השני, למעט איזה סופרבול. במקרה הזה זה לא מלאכותי בכלל כי הם נפגשים כמעט כל שנה. וזה לא פטריוטס נגד קולטס, זה בריידי נגד מאנינג, משהו שנשמר גם כשמאנינג לא בקולטס
המלאכתיות היא בניסוח היריבות כיריבות אישיות. גם בכדורסל זה היה מוגזם אבל שם ההשפעה של כל אחד על המשחק הייתה בולטת. ואכן, הייתה יריבות בין הקולטס לפאטס, משהו שלא ממש קיים עם דנבר. זה שמפמפמים את זה בתור יריבות לא הופך אותה בהכרח לכזו. התקשורת עושה הכל כדי לקדם את המשחק.
"למעט איזה סופרבול" תתבייש לך
http://www.youtube.com/watch?v=Ucd70pQHrqQ
נכון,לא יריבות אבל אחד המשחקים הגדולים אי פעם.
תמיד תהיתי למה פייטון מאנינג הוא חביב הקהל בעוד בריידי שנוא על כולם. נכון, בריידי יפיוף ומאנינג בעל מראה אמריקאי בנאלי, אבל בריידי הוא הגשמת החלום האמריקאי, עבד קשה, אף אחד לא האמין בו, ובכל זאת הצליח. אז למה הם שונאים אותו?
בריידי משחק בקבוצה הכי שנואה בליגה כיום.
אבל אני לא חושב שהוא שנוא. רחוק מזה.
מחשבה שניה -הוא חולק מיטה עם ג'יזל.
מולטי מיליונר
חתיך הורס
מתפרנס ממשהו שכולנו היינו רוצים גם
והולך לישון עם ג'יזל
בחר לך שניים מהארבע
ותתחיל לתעב את הבחור….
השנאה לפאטס זה הגורם המרכזי, אבל לטובת פייטון יש לומר שהבחור יודע לקרוא מהלכי פוטבול בצורה מצויינת, מה שאומר שדרכו להיות פרשן סלולה (אלא אם כן הוא נשאר במייל היי כדי לאמן).
מה גם שפייטון קורע מצחוק, לדעתי הספורטאי הכי מצחיק שיש היום, מספיק לראות את ההופעה הבלתי נשכחת שלו בSNL לפני כמה שנים.
שכחת את הטבעות…
ועכשיו ברצינות, תוסיף לשניים שתבחר שחצנות ואת בלצ'יק והכל מסתדר.
לחלוטין לא מסכים שמאנינג התעלה מ-2005. בריידי נתן שתי עונות MVP לספרים מאז והיה בשני סופרבולים, בדומה למאנינג.
הוא ניצח יותר, כולל בפלייאוף והמספרים שלו ככל הנראה יותר טובים (מ-2005).
התעלה במפגשים בינהם. אם אני זוכר נכון, למעט 2007, פייטון ניצח בכל מפגש בינהם בערך מאז 2005
לא נכון. פייטון ניצח ב 2006 פעמיים וב- 2009 (מישחק הדאון הרביעי). ב 2008 הקולטס ניצחו אבל זו העונה שבריידי היה פצוע ומאט קאסל שיחק. בריידי ניצח ב 2007 וב 2010 (פייטון נחטף 3 פעמים במישחק הזה).
ומי שניים מתוך השלושה שחטפו את פייטון במשחק הענק ההוא ב- 2010? ברנדון מריוותר ו… דווין מקורתי האחד והיחיד!
ועדיין: "פייטון מאנינג נגד דווין מקורתי" – אכן בדיחה טובה
מדהים איך מאז שטיי לואו עזב את הפאטס הם לא הצליחו למצוא אף קורנר נורמלי. אסנטה סמואל היה הכי טוב וגם הוא שחקן צל"ש או טר"ש כזה, אחד שמהמר המון ומצליח לחטוף הרבה כדורים אבל גם נישרף המון פעמים. כל היתר? ליצנים במיקרה הטוב
מאז טיי לואו אין קורנר נורמלי ומאז רודני האריסון אין סייפטי נורמלי.
מה שמרגיז פה זה שביליצ'ק כבר מזמן היה צריך להבין שהוא לא טוב בבחירה של כאלו בדראפט – וללכת לפרי אייג'נסי ולהביא שחקנים בקליבר. הוא עשה את זה עם רודני האריסון, עם ג'וניור סיאו (אם כי כשהוא היה בשלהי הקריירה), עם טד וושינגטון ואחרים. לא מבין למה הוא לא משקיע טיפה כסף בהגנה ומתרכז רק בבחירת רוקיז, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות
כבר דובר כאן – בליצ'ק אולי הביא את גרונק והרננדז בדראפט מעולה ב-2010 אבל מאז שהוא האוטוריטה הניהולית-ספורטיבית היחידה הוא מקרטע ופשוט מבזבז את הפריים של בריידי.
חבל.
מה עם היריבות בין מונטנה ליאנג? זא יריבות של אריה זקן שתופס את המקום של האריה הצעיר עד שהוא נזרק מהלהקה. עוד כשהוא היה מחליף של מונטנה, סטיב היה הקב הטוב בעולם. מונטנה עיכב לו את הקריירה באיזה שנה שנתיים. אני בטוח שבאותן השנים האימונים של הניינרס היו רווי מתח. (רק לחשוב על הפרביליגיה של 2 הק"ב האלה בסגל לעומת המצב היום…)
קשה לקרוא לשני שחקנים שלא משחקים אחד נגד השני יריבות, לא?
ג'מצ'י נגד מיקי, נגיד. יריבות של שני שחקנים, שהם הטובים ביותר באותו העמדה ורק אחד מהם יכול לשחק. או דוגמא קלאסית לה-יריבות של אלאן פרוסט מול איירטון סנה. (שעומדת בכלל הכללים- הם היו הגדולים בתחומם, וקשה לחשוב על הפכים גדולים יותר מפרוסט המחושב מול איירטון האמוציונלי). אמנם זה שונה כי בפורמלה יכלו שניהם להתחרות ובשלב מסוים פרוסט עבר לפרארי, אבל עדיין היו כמה וכמה מרוצים בהם הם טרחו להכשיל אחד את השני ולפגוע במקלארן. ציינתי את יאנג מול מונטנה כי אני חושב שהם היו הטובים ביתר במשך עונה שתיים לפחות וגם כי אני אהבתי את יאנג והתבעסתי שלא ניתנה לו הבמה.
פרוסט נגד סנה זו בהחלט יריבות שעונה לכל הקריטריונים אבל הם ממש התחרו אחד נגד השני. מהבחינה הזו אין משמעות לזה שבתחרות היצרנים הם היו באותה קבוצה – התחרות האישית היא זו שקובעת.
יאנג ומונטנה לא שיחקו אחד נגד השני ולכן הם לא עומדים בקריטריון השני (מישחקים בלתי נישכחים)
דווקא אחרי שמונטנה הופרש לצ'יפס הם כן שיחקו אחד נגד השני- מונטנה ניצח. מעבר לכך- עד היום הם מתעבים אחד את השני. ברור לי לגמרי שהירבות של מונטנה אמורה להיות מול מרינו- זאת הבחירה המתבקשת, אבל כשאני התחלתי לעקוב אחרי הNFL, מלבד באפלו, ששברה לי את הלב, אהבתי את יאנג. סרטון קצר בנושא היריבות מהאתר של הNFL, שמדרג אותה במקום השביעי בריבים – http://www.nfl.com/videos/nfl-game-highlights/09000d5d807430a9/Top-Ten-Feuds-Steve-Young-vs-Joe-Montana
ונקודה נוספת, יש משמעות עצומה לזה שסנה ופרוסט היו באותה הקבוצה, מלבד פעמיים שהם התנגשו זה בזה ביפן (פעם ראשונה פרוסט ושנה אחר"כ סנה נקם) אני זוכר מירוץ שסנה הונחה לתת לפרוסט לעקוף, למען הקבוצה, אז הוא עבר אותו והאט בכוונה כדי שיהיה ברור שהוא יכל לנצח אבל היה חייב להפסיד.
ברור לי שיריתי לעצמי ברגל בנוגע ל"צריכים להיות חברים". בכל מקרה, אני מניח שהרגשתי שאני חייב להגיב כי כשמתחיל דיון על ק"ב תמיד עולה לי סטיב יאנג בראש. ואני תמיד מרגיש שמונטנה "דפק" אותו כי איך אתה יכול לטעון שמישהו הוא הטוב בכל הזמנים. כשבתוך הקבוצה שלו יש מישהו שהוא כזה קונצנזוס כמו מונטנה? בכל מקרה אני מניח שהתגובה שלי הייתה יותר רגשית מרציונלית ומתאימה יותר לכתבה בנושא של קרבות ירושה\יריביות בתוך קבוצה. בכל מקרה, ברור לי לחלוטין ששניהם נהנו מהעבודה ששיחקו עם השחקן הגדול בכל הזמנים בענף אם לא מקטלגים לפי עמדה.
וצריך להזכיר את העובדה שאח של מאנינג מנע מבריידי – פעמיים – להיזכר לפחות כקוורטבק עם המספרים הקבוצתיים המרשימים ביותר.
אתה בטח מתכוון שאח של מאנינג משחק בדנבר עכשיו לא?
מי שמתעניין בניתוח מהלכים, כמו שערוץ הליגה עושה בפלייבוק שלו, הנה קישור של ביל בליצ'ק בכבודו ובעצמו מנתח כמה מהלכים מהניצחון על באפלו:
http://www.patriots.com/media-center/videos/Patriots-Today–Belichick-brings-plays-of-the-week/a05e92f3-8be6-47f9-bcdc-5be9c87a8c0f
מעניין אם הפטס מכריחים אותו לעשות את זה, הוא לא נראה כאילו הוא נהנה יותר מדי. חוצמזה, הוא אמור לעשות את זה באופן קבוע העונה. אבל כנראה רק אחרי ניצחונות, כי הוא לא עשה את זה בשבועיים הקודמים…
גרייזס, תראה איזה נזק אתה עושה. כבר שש שעות אחרי שקראתי את הטור, ומאז אני לא מפסיק לחשוב על המשחק מ- 2006, שמבחינת שברון הלב שהוא גרם, אני לא חושב שהוא נופל בהרבה מההפסד בסופרבול 42. קולדוול אמנם השמיט מסירה שהיה יכול לקחת לט"ד, אבל ממילא הקולטס עשו בהמשך ט"ד, ואם כבר המשחק היה הולך להארכה, ולך תדע איך זה היה נגמר שם. מה שיותר הורג אותי מהמשחק ההוא זה השיפוט. אתה זוכר כמה השופטים דפקו אותנו במשחק ההוא? האופנסיב פאס אינט' של טרוי בראון, כשהפטריוטס מובילים 3-21 ונמצאים ברד זון של הקולטס, הפנטום דיפנסיב פאס אינט' של אליס הובס שנתן לקולטס פירסט&גול מהאחד של הפטריוטס מה שהוביל לט"ד במקום שער שדה, וגרם לליגה לשלוח מכתב התנצלות אישי לגיי כחודש אחרי המשחק, ולבסוף אי שריקה מכריעה ברבע האחרון, בפאס אינטרפירנס הברור על קולדוול באנדזון של הקולטס, מה שהוביל את הפטריוטס לשער שדה במקום ט"ד. בסוף עוד הייתה לנו אפשרות לסגור את המשחק כי עוד דאון ראשון לבריידי והכדור בכלל לא היה חוזר לקולטס לדרייב המנצח (מסר ימינה לטרוי בראון וכמעט נחטף לפיק סיקס). אפשר להסתכל על העונה ההיא ולהגיד שהפאטס השיגו המון יחסית לסגל המאוד מוגבל והמאוד פצוע שלהם (בדגש על הפציעה הקריטית של רודני הריסון במחזור האחרון נגד טנסי במשחק שכבר לא קבע כלום), אבל בחיי, זה אחד המשחקים שאני כנראה לא אשכח לעולם, וכנראה הרגע השני הכי גרוע בהיסטוריית הפוטבול של הפטריוטס. טוב, לפחות זה הכין אותנו טוב למה שקרה שנה אח"כ..
אין שום ספק שיריבות קווטרבקים בפוטבול היא עניין מלאכותי לגמרי. אולי חוץ מאחת: מונטנה-יאנג
מסכים, זו באמת הייתה יריבות במלוא מובן המילה כי הם התחרו על אותו תפקיד. היריבות הזו המשיכה למעשה אחרי שמונטנה פרש. זה פשוט לא יאמן איך יכלו להחזיק שחקן בקליבר שלו כל כך הרבה שנים כבק אפ, כשהיום שנה על הספסל נחשבת ליותר מדי. יאנג אגב הוא הפרשן הכי אינטליגנט ורהוט שיש היום בפוטבול לדעתי, וגם כזה שלא מפחד לומר מה שהוא חושב.
תודה רבה.
עוד יריבות גדולה: ראסל – צ'מברליין
במקרה הזה היריבות יושבת על חוסר סימטריה בין מספר הזכיות באליפות לבין הרקורד הסטטיסטי.
לגבי היחסים הטובים, אני לא מוצא שזה תנאי רלוונטי, מכל מקום הם היחסים ביניהם עברו עליות ומורדות.
צמדים נוספים:
סבסטיאן קו וסטיב אובט (ושנאה חוגגת)
מסי ורונאלדו
עלי ופרייזר
לא חסר יריבויות: נברטילובה-כריס אברט, שטפי גראף-סלש, ארנולד פאלמר-ניקלאוס, פלה-מרדונה.
כן, ויש עוד כמה דוגמאות, לא חשבתי למצות את הרשימה אלא לשלוח את אותם צמדים שרלוונטיים לגביי.
אגב, המקרה של פלה ומרדונה לא שייך לכאן. הם משתי תקופות שונות ולכן לא שחקו אחד מול השני – כך שלא מדובר ביריבות ספורטיבית אלא ביריבות אגו שלאחר התקופה הספורטיבית שלהם.
קספרוב נגד קרפוב? פרט לחברות, כל הכללים מתקיימים
האם יכול להיות שישודרו מחר 3 משחקים בשידור חי ובHD בישראל אבל אף אחד מהם הוא לא דנבר – ניו אינגלנד???
METV משדרים