oc copy

אני לא חושב שיש בעיה להודות שבלא מעט משחקי אברטון-מנצ'סטר יונייטד בשנים האחרונות, אברטון –  בין אם ניצחה או הפסידה או סיימה בתיקו – גרמה ליונייטד הרבה ביותר בעיות מאשר הפער בין סגל השחקנים אמור לייצר. כולל אותו 4-4 אפוקליפטי שעלה ליונייטד באליפות. ודייויד מוייס בהחלט רשאי להרגיש שיש לו מה לתרום למנצ'סטר יונייטד ואין שום סיבה שיהלך בזהירות בין הטיפות רגיש לאגו של שחקניו המעוטרים או מחוייב לדרכו של פרגוסון.

והמינויים מבהירים שכך מוייס חושב. הוא לא המשיך את העסקתם של צוות האימון האחרון של פרגוסון של 2009-2013. צוות שזכה בשלושאליפויות והגיע לשני גמרים אירופים. אבל מוייס אומר כאן נחרצות: לדעתו זו הייתה הרוח של יונייטד – לא האיכות. האיכות כרגע כנראה בחלק התחתון של העשיריה הראשונה באירופה. הלכידות, המוטיבציה, חושי הקרב? אין בעיה. ריאן גיגס ופיל נוויל מונו לעשות את מירב העבודה הפיזית עם השחקנים בכדי להבהיר מה הדרישות.

זכותו של מוייס גם לא להתפעל מעבודת האקדמיה. ההתקדמות של קלברלי לא מספיק מהירה. דני וולבק בינתיים יכול להיות נשק טקטי מצויין, כמו במדריד, עדיין לא מוצר של הרכב. על רפאל האקדמיה יכולה לקבל ציון חיובי. אבל מוייס באברטון העמיד שחקנים לא פחות טובים, ללא השם של יונייטד שיכול למשוך ילדים מכל העולם.

אז מוייס מרגיש בבית, זה טוב. ועוד יותר טוב: הוא מרגיש שיש מה לשפר.

אגב, כפי שציינתי בעיתון, פיל נוויל כנראה מינוי משמעותי יותר מגיגס בינתיים. הוא בא אחרי שנות עבודה ארוכות עם מוייס, הקדיש יותר זמן לבניית קריירת אימון, שלא לדבר על כך שגיגס עדיין יכול לתת 3-4 שנים במגרש. ובצד שיאי האליפויות וההופעות ושנות ההבקעה או מתכוון לקשקש על ספר השיאים כל מיני שיאים פסיכדלים "להבקיע בפרמייר ליג בגיל 43" או אולי "26 שנים רצופות עם שער ליגה".

שתי הערות על ברזיל-ספרד
צ'רצ'יל עוד לא היה ראש הממשלה