450px-Eli_Guttman

שוב שמחתי בהישג של הנבחרת. כי אני שונא לוזריות עלובה. ואם היה משהו לוזרי ב-3:3 האכזרי מול פורטוגל זה לא שישראל ספגה בזמן פציעות כתוצאה מטעות מול נבחרת ברמה עולמית שהפעילה עליה לחץ, אלא המתקפה האינטרסנטית על התצוגה של הנבחרת והעבודה של מאמנה מצד בעלי עניין במסווה פרשנות (ואני מתכוון בעיקר לאייל ברקוביץ' ושלמה שרף). זה באמת סממן של תרבות לוזרית – אי היכולת להכיר בהישג נאה.

גוטמן שוב מראה שהוא המאמן הישראלי שהעמיד את ההופעות הכי מכובדות של קבוצות ישראליות באירופה. הקמפיין של הפועל תל אביב יותר זכור, אבל אני זוכר גם הופעות יפות מאד של הפועל חיפה. אין לו שום הישג ענק. הוא לא יעלה לפני פורטוגל. אבל זו לא ההפקרות של שלמה שרף ולא הפחדנות של אברם גרנט. זה שביל זהב. משחק ריאלי שמתאים ליכולותנו העכשוויות. שני השערים היום היו נפלאים. והתגובה ללחץ הפיסי האירי טובה לא פחות חשובה.

כמה מחשבות על לאומיות וכדורגל בינלאומי לקראת צפון אירלנד
הניצחון הלא כל כך ענק בסנדרלנד