לפעמים אני תוהה איך הפכה הריצה, ענף ספורט שנראה על פניו קצת פשוט לגולף החדש. מין סמל של אליטיזם. אבל אם גולף זה אליטיזם כלכלי ריצה היא אליטיזם טוטאלי.

ראשית, מבחינה טכנולוגית, כך למשל אם עד לפני תקופה מונה צעדים או מד מרחק נחשבו לאיזשהו חידוש – היום כבר יש מכשירים תלויי GPS שמחשבים גם את הירידות והעליות בנוסף לאורך המסלול. כל זה לא אומר שמונה פעימות הלב כבר נחוץ פחות. וגם אפליקציה שמספקת תחזית לזמן הסיום של הריצה. למרות שלמיטב הבנתי האפליקציה עדיין לא משדרת את התחזית של תוצאת הריצה בזמן אמת לפייסבוק. כמה שמדברים על קדמה – אנחנו לא שם באמת.

מרפרוף באינטרנט הבנתי שלא מספיק כבר מכשיר איי פוד או באיי פון בזמן הריצה יש גם "אסטרטגיה מוסיקלית נכונה" וכמובן אזניות מותאמות במיוחד לריצה. אומרים שבקניה אנשים קונים יאכטות לעסוק קצת בספורט כי ריצה כבר גדול עליהם. למרות שחוץ מהציודים הללו, ונעליים ב-150 יורו, וטרנינג מחומרים מרוכבים שאפילו לנאס"א אין, לא צריך הרבה יותר. סליחה – צריך הבנה בסיסית בכתביו של הרוקי מוראקמי. אבל זה קטן על רצים. כי רצים הם טובים משאר האדם לא רק בהכל. גם תרבותית. ואם אתם לא רצים, ונמצאים עקב כך בכושר גופני לקוי, דעו שיש לכך סיבה. אתם אנשים, במקרה הטוב, בינוניים. אתם תמותו מוקדם יותר כי הטבע לא ממש צריך אתכם.

אבל אולי דווקא בגלל זה ספורטאי השבוע שלי הוא קית' לבאסור שסיים את מרתון בלטימור ב2:46 שעות. ועשה זאת בכפכפים.