בעל נסיון
Keith Allison, cc license
לפני הסדרה סברתי שלברון ג'יימס עשה את מה שנחוץ כדי לבנות מחדש את משחקו ואת אישיותו בכדי להיות אלוף NBA אבל חשבתי שזה בכלל לא יספיק או יתקרב למספיק ושהוא יובס בסוויפ. כי חשבתי שאני רואה מול העיניים שושלת – אוקלהומה – שעכשיו תרדה בNBA לשנים.
זה מזכיר לי שני מקרים האחרים בהם הייתי הכי רחוק מהתוצאה הסופית של סדרת NBA. פעם אחת כשיוסטון הביסה 0-4 את אורלנדו בגמר של 1995 ופעם אחרת כשיוטה הביסה 0-4 את הלייקרס שחשבתי שאפילו תצליח לנצח את שיקגו. אני לא יודע אם זה קרה בגלל חוסר הערכה לנסיון או זלזול בחוסר הנסיון. אין לי תשובה כי המסע בפולין אפשר לי לראות אותה בצורה ספורדית מאד. אבל בעצם אני אפילו לא יודע למה שאקיל והארדווי הובסו ב-1995 או למה הלייקרס נפלו מול יוטה.
מה שקרה אחר כך היה שונה מאד. עבור אורלנדו מייקל ג'ורדן חזר ורודמן חתם בשיקגו, היא הושפלה 0-4 בגמר, שאקיל ברח ללוס אנגל'ס ופני הארדווי נכנס לסאגת פציעות ממנה לא יצא. שושלת לא נהייתה. עבור הלייקרס זה היה קצת מוקדם – במקרה שלהם ג'ורדן פרש, הם הביאו את פיל ג'קסון ובאמת היו לשושלת. אבל נראה לי שעבור אוקלהומה זה לקח כזה: מה שחושב, כמוני שהם שושלת עתידית בגלל שהם כולם בני 23, צריך להבין שהם לא אלופה כרגע בגלל שהם כולם בני 23. הם יכולים לחכות לנסיון אבל עדיף להם להביא קצת ממנו.
עבור לברון – הפכתי לטובתו מאז מקרה טרייבון מרטין מוקדם יותר השנה. ראיתי אותו גם בנאום קטן שקיבל כשקיבל את הMVP. נדמה לי שזה היה קצת אחרי שהחמישיה השניה של שיקגו הביסה את מיאמי ולא נתנו להם הרבה סיכוי. זה היה נאום של מישהו שהולך לעוד פלייאוף בסיומו יגידו "נו טוב, עוד MVP לברון?". הוא אמר איך כבר הגשים את כל חלומות הילדות שלו מהמשחק שהוא אוהב ושהוא רק רצה לשחק בNBA ועכשיו הוא כבר MVP בפעם השלישית. נראה היה לי שכשכל העולם לא האמין, הוא האמין. שיקגו התאדתה בחוסר מזל, הוא הסתבך מול קבוצות חלשות ממיאמי, אבל דווקא מהסדרות הללו שנלחם כחתול רחוב על מעט כבוד "על הזכות להיות מובס בגמר" – הוא יצא אלוף.
מוזרות דרכי הספורט, אני מוצא דווקא השוואה לצ'לסי וגביע האלופות שלה. קבוצה שנבנתה בדרך מסחרית כדי לדרוס כל מה שלפניה, עושה זאת לבסוף כאנדרדוג מרגש.
שתי הקבוצות מזכירות לי את הדרך שבה דטרויט ואחר כך שיקגו זכו באליפויות, במיוחד אוקלוהומה. שנה שעברה הפסידו בגמר המערב, השנה בגמר – מתישהו הם גם ייקחו אליפות. לברון שילם שנה שעברה את מחיר חוסר הניסיון והשנה דוראנט שילם אותו.
עדיין, אם הייתי צריך להמר על שושלת מבין השתיים, הייתי הולך עם OKC. יהיה מעניין לראות אם לברון יהיה מסוגל לגייס מעצמו את אותם כוחות בשנים הבאות עכשיו שהוא לא צריך להוכיח שהוא לא לוזר
ללברון כבר היה אמור להיות שפע ניסיון שנה שעברה כך שזה לא תירוץ. זה הגיע שנה מאוחרת ממה שהיה צריך לקרות לדעתי.
שיעור חובה לאלופות, הפסד כואב בגמר המזרח/מערב או הגמר עצמו.
לא חושב שיש אלופה (אולי ל.א של מג'יק הראשונה) שהגיע יש מאין פתאום.
ההשוואה לצ'לסי עושה ללברון עוול.
שם זו קבוצה שנבנתה לפני קרוב לעשור, והשנה, בדרך למטה בצליחה לנצל סיטואציה, מזל ומומנטום כדי לזכות בתואר.
לברון הוא פשוט השחקן הטוב ביותר בליגה, בהפרש ניכר. מיאמי תחת הנהגתו ( כפי ששיחקה רוב הפלייאוף ) היא הקבוצה הטובה בליגה. אין שום אלמנט של מזל בזכיה שלה – למעט אולי הפציעה של רוז. למרות שגם את שיקאגו עם רוז הם עברו בשנה שעברה, ובלי בעיות מיוחדות.
הסיווג של לברון כאנדרדוג נובע מהערכת חסר של יכולותיו, ואפילו זילזול.
להשוות את צ'לסי למיאמי זה ממש לעג לרש (למרות שרש אין כאן). מיאמי לא הייתה אנדרדוג ממשי בשום שלב העונה. גם אם לעיתים חשבו ששיקאגו או אוקלהומה או הספרס טובות ממנה, זה אף פעם לא היה מקביל להפרש בין בארסה או ריאל לצ'לסי.
ועם כל הצרות שהיו להם, עדיין אני ורוב האנשים שאני מתרועע עמם הימרו על מיאמי כזוכה. אולי כי אנחנו כמו בורוביץ', סוגדים לכישרון. ובסוף, עם כל חוסר אהבתי אליו, אין כישרון בליגה כמו לברון, בטח כשמוסיפים לו כאלה כלבי אלפא.
אני מעתיק את התגובה שכתבתי אצל לוונטל למקום הטבעי שלה:
אני גאה להגיד שאני היחיד בין הבלוגרים והמגיבים בדה באזר שהימר שמיאמי תיקח את הסדרה ב – 5 משחקים. הימרתי כך מ 2 סיבות:
1. הכעיס אותי הזלזול במיאמי והשנאה ללברון. אחרי שראיתי אותו שם 25 נק' רצופות בפלייאוף נגד דטרויט ומנצח לגמרי לבד את המשחק, ולנוכח הסטטיסטיקות שלו בכלל, הבנתי שאני רואה את אחד מהגדולים אי פעם. העליהום עליו בדה באזר שהתחיל אחרי המשחק החמישי בבוסטון על ידי אברהמי וסחף אחריו כמעט את כולם הרתיח אותי. הזכרון הקצר, ציד המכשפות, תחושת העדר והשמחה לאיד. מאז באופן כללי אני בעדו (חוץ מבסדרות נגד דאלאס והסלטיקס, מת על נוביצקי ועל פירס).
2. הסיבה השנייה שהימרתי כך היא כי לא ראיתי מספיק את אוקלהומה לפני הסדרה ולא הבנתי כמה הם טובים, בעיקר דורנט, שגם הוא ייכנס לדעתי לרשימת הגדולים אי פעם.
ואחרי שהסדרה נגמרה ב – 5 אני חושב שבאותה מידה זה גם היה יכול להיות הפוך. מיאמי אומנם מעט יותר חזקה, בעיקר בגלל ההשתנקות של הארדן, וחוסר הניסיון של אוקלהומה, אבל 2,3 קליעות שהיו נכנסות או יוצאות לכאן או לכאן היטו את הכף על הגורם המשמעותי ביותר בסדרה וזה המומנטום. ולצערי גם לשיפוט היה בזה חלק, ענק. השופטים לא איפשרו לאוקייסי לעשות עצירות בהגנה, וזה מה שששמר על המומנטום של מיאמי.
הייתי קרוב ב- 4:2 למיאמי…
אבל חושב שאוקלהומה בדרך להיות משהו אחר ב- נ.ב.א
כל זאת בתנאי שישמרו על התלכיד הקיים + ביגמן רציני
זה מראה כמה מומנטום הוא חלק גדול מהמשחק. לעיתים תוצאה של משחק ושל סדרה שלמה, יכולה להשתנות על זריקה שנכנסת ויוצאת מהטבעת. איפה הייתה אורלנדו אם זריקת עונשין אחת של ניק אנדרסון הייתה נכנסת? מה היה גורל הסדרה הזו אם השופטים כן שורקים לפאול על דוראנט במשחק השני? GO FIGURE
מבחינת לברון, בדיעבד הואיל לו ההפסד לדאלאס בשנה שעברה. קודם כל הבננו שמיאמי לא עד כדי כך מוכשרת שהיא יכולה לזכות בהליכה, מה שגורם להערכה גבוהה יותר לזכייה שלהם השנה. דבר שני, הוא בינתיים גייס לצידו קצת סימפטיה. אני בטוח שבשנה שעברה אף אחד מחוץ לפלורידה לא היה שמח על זכייה של ההיט.
אלעד – זה לא שיפוט נכון. כל אחד מקבל את מנת חוסר המזל שלו. בוש נפצע ולברון נפצע קצרות במהלך הפלייאוף. השאלה איך אתה מתמודד עם זה.
אלעד – בשלוש הסדרות האחרונות השנה מיאמי עלתה למשחק חוץ במצב של פיגור בסידרה ובלי הביתיות. הכי לא מומנטום שאפשר. אבל כשאתה מספיק טוב, אתה מסובב את המומנטום לכיוון שלך.
דורפן – יש סיבה ברורה לכך שהלייקרס הפסידו 4-0 ליוטה ב98 – הרכז של הקבוצה היה ניק ואן אקסל. דווקא אם היו עושים תחרות של קליעות מחצי מגרש הלייקרס היו לוקחים.
הבעיה של אוקלהומה – הם צריכים לשמור את ווסטברוק – אבל גם לחנך אותו. זה לא ואן אקסל שפשוט הועף
מסכים. כשמג'יק אימן את הלייקרס הוא דווקא ניסה לעבוד עם ואן אקסל אבל ניק דה קוויק החליט שאין לג'ונסון שום דבר ללמד אותו.
לא נראה לי שווסטברוק ניתן לחינוך. כלומר, אפשר לחנך אותו, אבל אז אתה תאבד גם הרבה מהמעלות שלו. התשובה היפה של ברוקס במהלך השנה הייתה לתת את ניהול המשחק להארדן ברגעים קריטיים. הבעיה שבגמר הארדן קצת פישל, מקווה שזה יעבור לו
אין להם שום כוונה לעשות את זה לפי ראיון שהופיע בSI. זה שהוא לא מוסר זו לא בעייה מבחינתם כי הוא קולע הרבה ולדעתי זו אחת החולשות של ברוקס כמאמן.
מלכתחילה התפלאתי על ההימור שלך. גם אני (עדיין) חושב שOKC הם שושלת בהתהוות אבל מיאמי הם לא אנדרדוג אלא אנדרייטד, ולא צפיתי שדווקא אתה תפספס את זה.
וזה היה ההימור שלי באותו הפוסט –
"באופן אישי, אני מרגיש שזו התפאורה המושלמת לגאולה של מי שאני באופן אישי מחשיב לאחד מחמשת השחקנים הכי טובים שראיתי (במקרה הגרוע. מייקל, בירד ומג'יק הם שלושת הבאנקרים).
הנטייה לחשוב שמאחורי השחקן השלישי OKC עדיפה בכישרון היא מוטעית לחלוטין. אני חושב שהסדרה הזו תראה גם את זה.
ההימור שלי – 4:2 מיאמי"
היתה עונה גדולה (הרבה גם בזכות דה-באזר ומנחם לס) עם הסיום הכי ראוי לדעתי. כבר מת שהעונה הבאה תתחיל…
אני חושב שאין הרבה הבדל בין לברון לפני חמש שנים לזה של היום. מדגדג לנו להכתיר את "התהליך" שהוא עבר כמשפיע ביותר בדרך שלו לאליפות, אבל אף תמונה קבוצתית כמחאה או זכר למישהו (שבהחלט משפיעים לטובה על אופי האדם) ואף הפסד בפיינלס בשלב מוקדם בקריירה לא ישפיעו על שחקן כמו הקבוצה שמסביבו. נראה לי שאם מחליפים את ורז'או בבוש, את מו וויליאמס בוויד ואת פארקר בבאטייה הקפיצה ברמה ברורה. ואיתה עולים הסיכויים לניצחון. כל ניסיון להעצים את לברון עכשיו הוא חוכמה בדיעבד, פוסטים שיכלו בקלות לעלות לפני 5 שנים אם הגרוש (אולי יותר מגרוש, בכל זאת סוויפ) החסר ללירה היה מגיע בדמות פציעה של דאנקן או פארקר. חוץ מזה, שחקן מתבגר בלי קשר למה שעובר עליו במהלך הקריירה, זה דבר טבעי. אני עדיין לא אוהב אותו ועדיין מאמין שהוא הכי טוב בליגה כבר משנתו השלישית.
השנה לברון נתן קפיצה ענקית מעצם החלטתו לשחק יותר בפוסט. בגמר שנה שעברה בגמר לברון קלע 9 נק' בממוצע למשחק בפוסט, בגמר השנה 18 נק' בפוסט ממוצע למשחק. מעבר לתוספת הברורה בנקודות, המשחק של לברון עם הגב לסל הכריח את אוקלהומה לעבור לשמירה כפולה ולברון ניצל את השמירה הכפולה ומסר 25 אסיסטים ב-2 המשחקים האחרונים – רובם לקלעות מ-3 נק'.
שאר ה-NBA צריכים לקוות שלברון לא יחליט לשפר עוד חוסרים במשחקו (קליעה יציבה מחצי מרחק) כי אז אין מי שיעצור אותו.
לכל מי שכותב שהסדרה הוכרעה בגלל שתיים שלוש זריקות ששינו מומנטום, בואו לא נשכח שמיאמי היתה טובה יותר בערך ב 17 מתוך 20 רבעים ששוחקו, דומיננטית כמעט בכל קטגוריה ואופן ברור הקבוצה הטובה יותר.
רונן כתבת יפה ונגעת במהות הפרדוקס שהוא לברון – מפלצת כדורסל שלא היתה כמותה (היו דומות והיה ג'ורדן) שאיכשהו הפכה לאנדרדוג. גם אני הרגשתי כך וגם אני מצאתי עצמי בעדו. הוא שילם את שכר הלימוד, הוא שילם את מחיר היוהרה, הוא הושפל וקיבל שיעור בענווה, וחזר שוב ושוב. את התואר הזה הרויח ביושר, בעבודה קשה ובקשיחות שהצטרפו לכשרון האדיר
רגע של היסטוריה:
300 אלף. זאת ההערכה של מספר האתונאים שמתו מרעב בזמן הכיבוש
1941-44. רק מרעב.
גלן – אבל אתה שוכח שבנבחרת גרמניה עושים מאמץ לשלב מיעוטים וקבוצת הבונדסליגה שייכות 51% לאוהדים להבטחת מודל קהילתי.
ושניכם שוכחים שאצל מונטי פייטון היוונים ניצחו וזה למרות שלא היה להם את קארל מארקס…או בקנבאור.
חלילה, אין לשכוח כלום. אני פה דווקא כדאי להזכיר.
מקווה שלפחות הפעם לא יהיו טעויות שיפוט, היה נבדל ברור של סוקרטס.
כן אבל סוקרטס החמיץ פנדל , בהליכה!
המילים של לברון אחרי המשחק העבירו אותי סופית למחנה שלו. ההכרה בטעויות של העונה שעברה, העלבון מכך שנחשב כאגואיסט, על אלה הראו על שנה שביגרה אותו. לברון לראשונה בחייו התמודד עם ADVERSITY ויצא מנצח. זו הווינריות במהותה
אני חושב שזה היה נוח לנו, כצופים, להפוך את לברון לנבל. למעשה, הוא נראה לי בן אדם הרבה יותר נחמד מהרבה שחקנים גדולים אחרים (כולל ג'ורדן בעצמו) שעשה כמה החלטות לא טובות בחיים שלו ובעיקר כי אנחנו צריכים נבל והוא התיישב בול, גם על זה וגם על תדמית הלוזר.
בשורה התחתונה, אולי הנחמדות הזאת של לברון היתה בעוכריו.
נכון.
לא מסכים על ה"תדמית". לברון היה קצת לוזר, ונעלם בגדול ברגעי הכרעה. לא צריך בדיעבד לשכוח את זה.
אבל הוא התגבר על זה בצורה מעוררת כבוד, ועל כך (נו, צפוי) – כבוד!
לגבי עניין הנבל – מסכים ב 100%
ילדים לא זוכים באליפויות.
ככה עם הלייקרס, ככה עם אורלנדו וככה עם אוקלהומה.
you have to pay your dues
לברון שילם, דוראנט עדיין לא.
שנה הבאה?
מי זה אהרל׳ה ויסברג?
מה שאותי ריתק בסדרה הזו הוא מפגש בין 2 שחקנים מהסוג הנדיר של, "כאלה לא ראינו אף פעם". אחת לכמה שנים מגיע לאנ.בי.איי משהו חדש, סופר-אתלט עם יכולות חדשות, שבאמת לא היה קודם. מג'יק, ג'ורדן, שאק. אחר כך לברון, (אולי דריק רוז? לא בטוח), ולאחרונה דוראנט. פשוט לצפות במשהו פנטסטי. מסקרן מה צפוי בעשור הקרוב. מה עוד צומח כרגע באיזה פרבר של דטרויט או משהו כזה.
כל היתר, בערך מה שאמרת.
בסופו של יום, זו סדרה של פרספקטיבה. עם כל היכולת הענקית של לברון (בסדרה הזו ובפלייאוף כולו), הסדרה הזאת נגמרה 4:1 למיאמי (להבדיל מנניח 4:3 או אפילו נצחון לאוקלהומה) בגלל הרול פליירז של הקבוצות. לברון היה טוב מדוראנט בסדרה הזו אבל לא ברמה של 4:1. מיאמי ניצחה כי קיבלה משחק של 25 נק' מצ'אלמרס וקיבלה משחק של 23 נק' ממייק מילר וסדרה שלמה יציבה וטובה של שיין באטיה ו OKC לא קיבלה שום דבר שדומה לזה מהרול פליירז שלה. לא מפישר, לא מספולושה, לא איבקה, קוליסון או אף אחד אחר. אם לברון היה מעמיד בדיוק את אותם מספרים שנתן, אבל החבר'ה מסביבו לא היו מתעלים או לחליפין, גם OKC הייתה מקבלת הופעות דומות מהרול פליירז שלה, אז אולי לברון היה שוב חוטף ביקורות. וזה מה שהכי הייתי רוצה שייצרב בתודעה מהסדרה הזאת. שלא משנה כמה קבוצות יעמידו טריו סופרסטארים, אי אפשר לנצח ללא התרומה הקבוצתית.
חבל שאפשר להגיע למסקנה הזו רק כשהקבוצה של לברון מנצחת. היה חוסך לו 2-3 שנים של שחיטה בדה באזר.
לגמרי.
עם כל הכבוד, זה היה לברון שהחליט שהוא יכול לקחת אליפות לצד סופרסטארים אחרים ולא עם רול פליירז טובים יותר…
לברון לא "החליט" את זה, זו עובדה: אף אחד לא לוקח אליפות עם רול פליירס יותר טובים. בד"כ, כדי לקחת אליפות, צריך 2-3 הול-אוף-פיימרים בקבוצה. בקליבלנד היה אולסטאר גבולי אחד, ועדיין אף אחד לא ריחם על לברון, וחתכו אותו אחרי שהצליח "רק" להביא את קבוצת הלוטרי ההיא למקום הראשון בליגה פעמיים. לא שמעתי אז קולות שמדברים על חשיבות התרומה הקבוצתית – הסיפור היה ממש פשוט: לברון הפסיד – הוא לוזר.
אז כמו שכל התיק נפל עליו בהפסדים, זה יהיה הגון לתת לו את רוב הקרדיט בניצחון, ולא לנסות להקטין את ההישג האישי שלו.
עוד הערה: יש סיבה שמילר, צ'אלמרס ובאטייה נתנו ומשחקים גדולים בסידרה הזו, ותוכל למצוא לה רמז בטור האסיסטים של לברון. היכולת שלו למצוא תמיד את השחקן הפנוי, תוך כדי שהוא מושך לעצמו 2-3 שומרים היא פנטסטית. החבר'ה האלה אפילו לא היו צריכים לרוץ דרך חסימות – הם פשוט עמדו על הקשת וקיבלו כדור אחרי כדור לזריקות חופשיות לגמרי.
נסה להיזכר במו וויליאמס, שליד לברון הפך לאולסטאר, והיום הוא שחקן ספסל בקליפרס.
נדמה לי שקוראים לזה "להפוך את השחקנים שלידך לטובים יותר". ואולי זה ההבדל הגדול בין לברון לדוראנט.
אביעד,
אני לא בטוח שהפרש התרומה בין לברון לדוראנט אכן היה כל כך קטן. בנקודות אולי כן, אבל אם מביאים בחשבון גם ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות – התמונה משתנה. וזה גם חלק ממה שגורם לצוות המסייע לשחק טוב יותר (אסיסטים זה ברור, אבל גם ריבאונדים, חטיפות וחסימות מספקים יותר פוזשנים לחברי הקבוצה שלך, והם מנצלים אותם כדי לעשות נקודות).
חוץ מזה צריך להביא בחשבון מרכיב אחר שאפשר לקרוא לו "נוכחות", או "השתלטות על המשחק". זה אמנם מרכיב בלתי מדיד, אבל נדמה לי שקשה להתווכח שגם בו היה ללברון יתרון בסדרה הזאת על דוראנט (אגב, למרכיב הזה יש משקל גדול בתרומה של רונאלדו ביורו ובכלל, למרות שאצלו זה כרוך במחוות טווסיות ומעצבנות).
הטענה המדוייקת היא לא שההפרש בין לברון לדוראנט בסדרה היה קטן אלא שהוא קטן יותר ממה שהתוצאה הסופית בסדרה מרמזת. ומבחינת כל המדדים לברון היה לפני דוראנט בסדרה הזאת, אך לא ברמה של 4:1. אגב, ניתן גם לנסח טיעון אחר – לדוראנט (ולכל שחקן אחר למעשה) יהיה קשה יותר כשחבריו לקבוצה לא פוגעים. זה מאפשר להגנה להתמקד בו יותר.
זה נכון מאוד. במשך שנתיים שוחטים את מיאמי בדיוק בגלל זה, שהרול פליירס הם המיץ של הזבל ומה שהם עשו ב7 המשחקים האחרונים זה פלא ממש.
תופעת דורפן מציגה שוב, מה שלא רואים במקומותינו –
לקיחת אחריות והודאה בטעות.
רונן דורפן לממשלת ישראל!
מתאים לך לקבל את תיק הספורט?
כבר הרבה זמן אני חושב שרונן צריך להיות שר הספורט בישראל!
אמרתי את זה גם בשנה שעברה על נוביצקי, ולמען האמת אני לא סגור איזו הופעה יותר גדולה – אבל זו הייתה חתיכת הופעה של לברון ג'יימס בפלייאוף הזה. כשמשקללים את הלחץ הנפשי כנראה שיותר גדולה.
מיאמי שסביבו היא קבוצה מוגבלת מאוד. אין לו אפילו משהו שמתקרב לשחקן פנים ראוי של אלופה. האליפות הזו נחצבה על ידו בסלע.
מגיע לו.
עוד 15 שנים נזכור אותה בעיקר בגלל המשחק נגד בוסטון. יתכן שאוקלהומה כבר יהיו השושלת החשובה של העשור השני של שנות האלפיים. אבל עם 3 אמויפי (שאולי יהיו 5-6) ואליפות סופר דומיננטית, אף אחד כבר לא יזלזל בלברון ג'יימס.
בואו נעשה סדר בדברים
1.דורפן הישווה את צ'לסי למיאמי בזה שהיה עליהום מהתקשורת על הדרך שבה הם לוקחים תתואר(כסף,חוסר הגינות ספורטיבית)ודווקא שהם לקחו תתואר אז יש פתאום אווירה חיובית כלפיהם כי הם היו סוג של אנדרדוג(צ'לסי ברור,וגם מיאמי מול אוקלהומה)כל השאר לא דומה אבל בגלל הדבר הזה זה הזכיר לו!!!
2.כמו שאמרו כאן רבים וטובים ללברון יש צוות מסייע אדיר!!וויד למי ששכח היה עד לפני שנתיים טופ 3 יחד עם קובי ולברון וגם היום הוא טופ 5!!פשוט לברון קצת מזיז אותו הצדה..בוש זה שחקן של 25 ו10 בכל קבוצה ועשה את זה בטורונטו..טופ 5 במספרי 4 בליגה…צ'למרס נהיה מיום ליום יותר מרכז לגיטימי בנבא..ובאטייה שהוא שחקן משלים שפשוט מחבר תקבוצה..ואנתוני והאסלם ונוריס קול חבורה של רול פלייר מצויינים!!אנשים שוכחים את זה!!הקבוצה הכי טובה בליגה.נקודה.
3.איך פיני גרשון אמא פעם "מי שהולך לישון עם ילדים שלא יתפלא בבוקר שהוא קם רטוב"..אוקלהומה צעירים אין מה לעשות,אבל הם עוד יקחו אליפויות..קבוצה מדהימה שהיה חסר להם תגרוש ללירה(וזה גם מה שהיה חסר לליקרס בסדרה נגדם)בכדורסל בטח ברמות האלה סל אחד משנה סדרה שלמה!!
ועוד משהו שאני כבר לא יכול לסבול זה הקטע שמכתירים שחקן לפי העונה האחרונה שלו…זה מה שהיה שנה שעברה עם נוביצקי שפלייאוף אחד גדול פתאום הפך לשחקן הטוב בליגה אחרי שורה של כשלונות!!וזה מה שהיה עם וויד ב2006 אחרי שלקח אליפות אמרו שהוא הטוב בליגה..אז לא ולא..גם היום לברון לטעמי לא השחקן הטוב בליגה..אם דוראנט היה לוקח אז הוא היה השחקן הטוב בליגה לא??ואם קובי היה לוקח אז גם הוא היה לא??שלא לדבר על נוביצקי שהיה לוקח פעמיים רצוף!!לפי דעתי קובי גם בגילו עדיין השחקן הטוב בליגה…הדבר הכי קרוב למייקל ג'ורדן( משתווה אליו באספקטים מסויימים ואף עולה עליו)שעשה פלייאוף אדיר גם מבחינת סטיסטיקה 30 5 ו4 וגם מבחינה מנהיגותית שניסה לדחוף תקבוצה שלו אבל הם פשוט היו רעים בפלייאוף בעיקר גאסול ושני הרכזים בלייק וסשנס..דוראנט שחקן אדיר ויש לו דברים שלא היו לאף אחד בעבר בגובה הזה אבל עדיין חסר לו תקילר אינסטינקט של לקחת סדרת גמר..לא מספיק רע…והחולשה הכי גדולה שלו זה הכוח הבחור חלש!!לברון פשוט נכנס בו וקלע סלים בכיף שלו..ולברון הוא באמת חיה וקומבינציה שלא הייתה מבחינה אתלטית וכוח אבל אין לו תקליעה האבסולטית ששייכת לגדולים ביותר…ואם הוא לא עובר למיאמי הוא לא היה זוכה בשום אליפות…בכל מקרה שלושתם פחות או יותר באותה רמה…די להכתיר מלכים כל שנה ושנה..תחשבו על זה
קובי הוא לא אחד מ-5 הטובים בליגה כיום ויתכן שגם לא אחד מה-10. הוא חווה ירידה משמעותית בשנתיים האחרונות. זה ניכר מאוד בדברים הקטנים.
קובי לא בן ה10 או ה5 הטובים בליגה אי פעם? מוזר מאוד..
עזוב את הגמר, לברון הוא ה MVP של 3 מ4 העונות האחרונות. זה טיעון די חזק להכרה בו כשחקן הטוב בליגה.
כל הכבוד ללברון שסוף סוף הוביל קבוצה לאליפות והרבה בזכותו. פשוט מדהים מה שקרה פה. ב7 משחקים האחרונים הקבוצה הזו עברה מטארמופזה שלמה. כל מה שכולם חשבו שיהיה במשך שנתיים פתאום קרה ובעיקר שחקני המשנה פוגעים בלי הכרה. לגבי אוקלהומה, לא מובן מה היה שם כי אתמול הם התפרקו לגמרי ודוראנט היה יחסית חלש כל הסדרה וכל שחקני המשנה שם לא התייצבו. זה קצת מצער אותי כי לדעתי אם הספרס היו עוברים אותם הם היו נותנים פייט הרבה יותר חזק למיאמי אבל זה גם נסלח כי זו הפעם הראשונה שהם בסדרת אליפות.
מי שעוקב שנים אחרי הליגה לא הופתע מכך שאוק' לא אלופים. אולי רק מהקלות בה הפסידו.
כמעט תמיד, אליפות תגיע אחרי סבל וטיפוס במעלה ההר. אוקלהומה פשוט לא חטפו מספיק מכות.
לא קשור לשנים, הם פשוט שיחקו רע בסדרת הגמר אחרי ששיחקו מעולה בגמר האיזורי.
הם שיחקו רע כי נתקלו בקבוצה עם מאץ' אפים טובים מולם. במיוחד מכיוון זה שאת החולשות של מיאמי -אוקלהומה לא בנויה כדי לנצל.
כנראה שאוקלהומה קבוצת הגנה פחות טובה מהסלטיקס.
בכל מקרה ,כנראה שגם התור שלהם יגיע.
אני רק מתחיל לתהות האם לברון טוב יותר כסמול, או כעמדה מספר 4.
כי הסמול בול של מיאמי הוא כמעט בלתי עציר
ואם דרק רוז לא היה נפצע ?
ואם נואה לא היה נפצע ?
בשביל לזכות צריך גם מזל…וגם להתאמץ בהגנה. בסידרה הזו ראינו את ההבדל בין הגנה של מזרח ל"הגנה" של אלופת המערב.
מיאמי זרקו בחופשיות כמו באימון. כשהחברה האלה ילמדו גם קצת להרביץ ולהיות מלוכלכים אולי הם יתחילו לזכות באליפויות,ועוד מוקדם להכתיר אותם כשושלת…